• חשיבותה של דמות תומכת בלידה
    לזכרון חווית לידה חיובית

     
    קורס דולות תשע"ה מרכז "אמא אדמה"
     
    מדריכות ומנחות הקורס:
    שרי קרוכמל
    אירית לנדאו
    רוית שטרן גינת
     
    מגישה: עינת חרמוני
    doula suport.jpg

    הקדמה
    נשים ילדו מאז ומעולם, התהליך הוא אותו תהליך, העובר שהתפתח ברחם אמו, מגיע לרגע שבו הוא מתחיל לפלס דרכו החוצה, ההורמונים השותפים בתהליך הם אותם הורמונים והשלבים הם אותם השלבים. יחד עם זאת, חוויות הלידה של נשים הן מגוונות מאוד, חלקן נשארות עם זכרון חיובי וחלקן עם זכרון קשה ולפעמים טראומטי, ישנן אף נשים החוות את הלידה כאיום על חייהם ו/או על חיי התינוק.
    בפעם הראשונה בה נזכר כאב בתנ"ך הוא נזכר בהקשר של לידה "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים" בראשית ג, טז   .ודווקא כאב הלידה, השונה מכאבים אחרים כיוון שהוא מוביל לאחד האירועים המשמחים והנעלים בחיי האישה, בו היא שותפה ליצירת חיים (או כמו שאמרה אחת הנשים שתישאלתי לצורך העבודה: "זה לא כמו כאב שמקבלים מכה זה בשביל דבר טוב"..) נתפס ונחווה ככאב עז וכמעט בלתי נסבל.
    כאב הלידה נתפס לעתים ככאב בעל משמעות שנכון וראוי לחוות אותו.
    כאבי לידה שונים מכאב של פציעה, שבר או ניתוח, שבהם התקווה הגדולה ביותר היא לחזור למצב שלפני הכאב והפציעה. בלידה,בסופו של הכאב יש תחושת מימוש ויצירת חיים חדשים. ולכן ההתייחסות אל כאב הלידה, בניגוד נניח לכאב פציעה, הוא אמביוולנטי.
    הכאב הנחווה בלידה, מורכב ממכלול של גורמים סובייקטיביים, פסיכולוגיים, סוציולוגיים, תרבותיים וכלכליים. כל אחד מהגורמים האלה משפיע על חוויית הלידה.
    לחויות לידה שליליות, יש השלכות נפשיות הקשורות באופן ישיר ליחסים הנרקמים בין היולדת לבין בן זוגה ובני משפחתה, להנקה ולטיפול בתינוק ולדימוי העצמי של היולדת לאחר הלידה ולעיתים במשך זמן רב אחריה. חלק מהיולדות נשארות לאחר הלידה עם  תחושות של פחד, חרדה, התפרצויות רגשיות, ירידה בביטחון העצמי ורגשות אשמה וחלקן מרגישות מועצמות בעקבות הלידה ויוצאות ממנה מחוזקות ועם תחושת בטחון.
    בעקבות חווית לידה ראשונה קשה שאני עברתי, בה חוויתי רגשות אשמה, תסכול, ייאוש ותחושה של חוסר מסוגלות ובעקבות הרצון שלי לסייע ליולדות לעבור חווית לידה חיובית, עניין אותי לבדוק, איך נשים זוכרות את חווית הלידה שלהן לאחר הרבה שנים, מה נשאר שם, מה נצרב בזכרון, אילו גורמים, מלבד הכאב, משפיעים על חווית הלידה שנשארת ליולדת וכיצד ניתן לשפר את החוויה ולהפוך אותה לאירוע מעצים שגורם לה להיות מחוזקת ומאפשר לה להיות אמא שמחה ובטוחה בעצמה.
    התעורר בי הרצון להבין לעומק מהו הגורם המרכזי שיכול לגרום לזה להיות אחרת.
    כיום, ניתנת חשיבות רבה לעזרה ליולדת בהפחתת רמת הכאב, ההרדמה האפידורלית הפכה לאופציה זמינה המוצעת ליולדות בקלות (לפעמים אפילו במקרים בהן היולדת מצליחה ומעוניינת לעמוד בכאבי הלידה).
    בעבר, נושא הכאב קיבל פחות מקום בעיניי הרופאים והדגש היה פחות על סבלה של האישה ויותר על התוצאה. לכן, החלטתי לאסוף סיפורי לידה של נשים שילדו לפני הרבה מאוד שנים (לפני 30-60 שנה) במטרה להבין את הגורמים הנוספים, מעבר לכאב המשפיעים על חווית הלידה.
    אספתי 14 סיפורי לידה ראשונה של נשים שילדו כאמור, לפני הרבה מאוד שנים.
    הסיפורים כשלעצמם היו כולם מאוד מעניינים, חלקן תיארו חווית לידה חיובית וחלקן חווית לידה קשה.
    כשהתחלתי לאסוף את הסיפורים , לא היתה לי מטרה מוגדרת, הרגשתי שעליי "להתקדם עם ההתקדמות" ושהדברים יתבהרו תוך כדי העיסוק בנושא.
    אז קודם כל, אני חייבת לאמר שכל הנשים אליהן פניתי, רצו ואפילו שמחו לספר על הלידה הראשונה, חלקן זכרו פרטים רבים למרות שעברו הרבה מאוד שנים מאז וזה המקום להודות לכל הנשים שהסכימו לשתף אותי בסיפור הלידה הראשונה שלהן, תודה מקרב לב.
    בהמשך יופיעו קטעים מסיפורי הלידה, את הסיפורים במלואם תוכלו למצוא בסוף העבודה.
    זכרון חווית הלידה בטווח הארוך
    חווית הלידה הראשונה שלי..מה נשאר ממנה אחרי כמעט 27 שנים?
    אני חייבת להתוודות ולאמר שקשה לי עם העובדה שחווית הלידה הראשונה שלי זכורה לי כחוויה קשה.
    הבעייתיות כאן נובעת מכך שהולדת בני הבכור היתה ללא ספק האירוע המופלא ביותר בחיי.
    כל כך הרבה שמחה ומלאות הרגשתי להיות אמא, הרגשתי שחיי לא היו שלמים עד לאותו הרגע, כל כך הרבה אהבה הוציא ממני התינוק המתוק הזה וכמה לא קשור כל זה לתחושות הקשות אותן חוויתי בלידה.
    נשארה חוויה קשה, זכרון של חוסר שליטה,של מיילדת שכועסת עליי, אומרת לי שאני לא בסדר ובגללי הלידה לא מתקדמת, קוראת לי "מפונקת" ליד הרופא שתפר אותי וגורמת לי להרגיש קטנה וחסרת יכולת.
    הרגשתי מושפלת, חסרת ערך. אני זוכרת גם שרציתי לעבור משכיבה לתנוחה אחרת והמיילדת לא הסכימה וגם שנתנו לי זירוז וטשטוש בלי ליידע אותי.. זכור לי שהיו לי תחושות מוזרות מהחומר שנתנו לי, הייתי מטושטשת מאוד ואני זוכרת גם שכשמהר מאוד נכנסתי שוב להריון, היתה בי בהלה מללדת שוב והיה ברור לי שאני חייבת למצוא מקום שבו אוכל לחוות חוויה חיובית יותר.
    סיפורי הלידה שאספתי נראו בתחילה שונים זה מזה, כל אחד מהם היה סיפור בפני עצמו, לא מצאתי קשר בינהם.  יש לציין כי כל הנשים, למרות שילדו לפני זמן רב מאוד לא היו צריכות להתאמץ בכדי לזכור את הלידה הראשונה שלהן, זכרון הלידה הראשונה הי צרוב בתודעתן וזכור בברור (אפילו אצל נשים שלוקות בדמנסיה).
    ערכתי טבלה בה שייכתי לכל סיפור לידה את הרגשות המרכזיים שביטאה האישה לגביו, מצאתי עצמי בכל רגע מוסיפה עוד ועוד עמודות בטבלה לעוד ועוד רגשות שהביעו נשים לגבי לידתן, הנשים ביטאו קשת מאוד רחבה של רגשות. מהשפלה, כעס ופחד ועד שמחה ואומץ. מאשמה, נטישה ובדידות ועד הצלחה, גאווה ובטחון.
    בשלב הבא, חילקתי את כל עמודות הרגשות לרגשות חיוביים ולרגשות קשים.
    הוספתי עוד קריטריון לבדיקה – זכרון מטפל/מלווה חיובי או שלילי.
    התמונה התחילה להתבהר, כמעט בכל סיפורי הלידה החיוביים לא דיברו הנשים על הכאב עצמו ולא על משכו, ויותר מעניין, בכל המקרים שהאישה הביעה בהם רגשות קשים כמו השפלה, חוסר מוכנות, בדידות, פחד, כעס, עצב ונטישה היה גם זיכרון שלילי של מיילדת או מטפל או לחילופין זיכרון של חוסר בדמות תומכת ובדידות רבה.
    בכל המקרים, בן הזוג לא היה נוכח, שכן בזמנו לא היה מקובל לאפשר לבן הזוג להיות נוכח בלידה.
    באחד מסיפורי הבדידות הקשים, ספרה האישה  איך הגיע לבי"ח עם צירים במלחמת ששת הימים, שמו אותה בחדר כיבו אורות וכולם הלכו, היא זוכרת את עצמה קוראת שעות ואף אחד לא בא, היא חוותה בדידות, נטישה וכעס.
    אישה אחרת שילדה לפני 60 שנה העידה שהיא פחות זוכרת את הכאב ויותר את זה שאף אחד קרוב לא היה איתה. בעלה הגיע רק אחרי שכבר ילדה. וזוכרת שאחרי שילדה נתקפה בפחד שמשהו לא בסדר עם התינוקת ובקשה שיספרו אצבעות. אישה אחרת זכרה שהיתה לגמרי לבד, לא היתה אף דמות סימפטית, לא היתה אמא, לא חברה, היו המון פחדים וחששות. וגם אחר כך היה קשה עם התפרים והטחורים.
    אישה אחרת, שילדה בפעם הראשונה לפני 59 שנה, זוכרת שהשפילו אותה, כעסו עליה, נתנו לה להרגיש שהיא אשמה בכך שהלידה לא מתקדמת מהר, כשהתינוק יצא ולא מיד בכה היא חשבה בהתחלה שזה סימן טוב ואחר כך, כשהבינה שהוא אמור לבכות, הרגישה שזה באשמתה.
    אם כן, היה ברור שכל חוויות הלידה השליליות היו קשורות לחוסר בתמיכה במהלך הלידה.
    בכל המקרים שבהם הובעו רגשות טובים, מעצימים וחיוביים כמו: מוכנות, שמחה, אומץ, גאווה, הצלחה ובטחון היה גם זכרון של מיילדת או דמות אחרת שליוותה ותמכה.
    אחת מהנשים ספרה על אמא שלה ואמרה כך: "אמא שלי ילדה בשערי צדק והיתה שם מיילדת מיוחדת שהיתה גרה בבית החולים, כולם רצו אותה, לא היו לה ילדים משלה. היא לא היתה הולכת הביתה, זינה קראו לה וכולם רצו את זינה. אישה גדולת מימדים, בלבוסטה כזאת, אומרת לכולם מה לעשות, אפילו הרופאים פחדו ממנה אבל היולדות רצו רק אותה, אמא שלי רצתה אותה ובסוף קבלה ועד היום כשמדברים על לידות, אמא שלי רק מדברת על זינה".
    מרבית הנשים שחוו חווית לידה טובה, הזכירו את דמות המיילדת כדמות שניהלה את העניינים תמכה, הדריכה ונתנה תחושת בטחון, בשניים מהמקרים בהן מדברות הנשים על חווית לידה טובה ותחושה של תמיכה ובהרגשה שהן לא היו לבד, התמיכה הגיעה מדמויות שהפתיעו אותי: במקרה אחד, כשנשאלה האישה עם מי באת ללידה, היא ענתה "עם אלוהים...שמתי את הידיים שלי עם אלוהים", האמונה שלה באלוהים והתחושה שלה שהוא איתה גרמה לה לא להרגיש בודדה.
    יולדת אחרת, אמרה כך "לא הרגשתי לבד כי התינוקת היתה איתי ודברתי איתה כל הזמן".
    מה אומרים המחקרים
    התחלתי לבדוק במחקרים שונים הקשורים לזכרון חווית הלידה ומצאתי ראיות נוספות לחשיבותה הרבה של דמות תומכת וחיובית במהלך הלידה, במקרים רבים זוהי, באופן טבעי, המיילדת.
    נשים שילדו בשנים האחרונות מביעות, במקרים רבים, את תחושת התמיכה כלפי הדולה שליוותה אותן,. שכן, במקרים רבים בשל מצוקת כוח האדם של המיילדות, תופסת הדולה את המקום של הדמות החיובית והתומכת שנמצאת עם היולדת בתהליך הלידה ומהווה גורם תומך ומרגיע.
    באחד המחקרים : זכרון ארוך טווח של חווית הלידה בארצות הנורדיות שנערך ע"י פרופ' אינגלה לונדגרן משוודיה שחוקרת את משמעות הלידה בחיי האישה בפרספקטיבה ארוכת טווח ואת התמיכה בלידה ונחשבת לאחת ממובילות המחקר הנורדי בתחום הלידה -  מראה תוצאת המחקר, שבטווח הארוך, נשים מתארות את הלידה כמפגש עם אנשים שונים כשהחשובה שבהם היא המיילדת. היא גם חשובה בהקשר לאווירה שנחוותה במהלך הלידה ועוד.. "לחווית הלידה יש פוטנציאל לחזק ביטחון ואמון באחרים או להחוות כהפסד וחוסר אמון". מפגשים לא אישיים בלידה משאירים תחושות בדידות ונטישה"..
    מסקנת המחקר היא שלחווית הלידה יש את הפוטנציאל לחזק אמון באחרים או לחילופין לערער אותו.
    מחקר קנדי שנעשה ע"י ד"ר אלן די הודנט, פרופ' לסיעוד הריון ולידה מאוניברסיטת טורונטו ובדק את הכאב ותחושת הסיפוק של נשים בחווית הלידה, הראה שישנם 4 פקטורים עיקריים עבור היולדות והם: ציפיות, כמות התמיכה מהמטפלים, איכות הקשר מטפל-מטופל ושותפות בקבלת החלטות והם חשובים יותר מהשפעות הגיל, מוכנות, כאב, התערבויות ועוד.
    ההשפעות של כאב, הפחתת כאב והתערבויות רפואיות על תחושת הסיפוק אינן ברורות ישירות וחזקות כמו ההשפעה של גישה והתנהגות המטפלים.
    מחקר שוודי שעסק בפחד של נשים מלידה הגיע למסקנה שהמפגש עם המיילדת יכול להיות דרך לשבירת תחושת הבדידות ולהחזרת תחושת האמון של היולדת בעצמה.
    מחקר מקסיקני שבדק את ההבדל בחווית הלידה של נשים שלוו ע"י דולה וכאלה שלא, הגיע למסקנה שלנשים שלוו ע"י דולה היתה חווית לידה חיובית יותר, ההבדל הגדול ביותר התבטא בדרך בה הן ביטאו את רגשותיהן לגבי הלידה, בעיקר לגבי תחושת השליטה והדימוי העצמי שלהן.
    מחקר של Cochrane for clinicians שבדק את השפעת התמיכה בלידה מצא כי תמיכה של גורם רפואי או אחר רציפה במהלך הצירים והלידה מצמצמת את הצורך במשככי כאבים והתערבויות רפואיות.
    במחקר "עוד יום בחייה של אישה?" מאת פני סימקין, פיזיותרפיסטית שהתמחתה בחינוך ללידה מאז 1968, הכינה יותר מ 6500 נשים וזוגות ללידה וכתבה מספר ספרי הדרכה וספרים על תמיכה בלידה, על זכרון הלידה בטווח הארוך, נבדק הקשר בין תפיסת הכאב בלידה ו9 גורמים שונים. המחקר מצא שהבטחון ביכולת להתנהל בלידה הוא הגורם העיקרי המשפיע על תפיסת הכאב.
    נושא "ניהול הלידה" או במילים אחרות תחושת השליטה בסיטואציית הלידה, היא נושא מעניין במיוחד על רקע ההכוונה הניתנת לנשים לשחרר שליטה, להרפות, לתת לדברים לקרות מאליהם.
    כפי שמזכירה Mavis Kirkham, פרופ' למיילדות מאוניברסיטת סקוטלנד, חוקרת מיילודות למיילדת יותר מ 40 שנה. במאמרה בנושא יחסי אמא-מיילדת, הפחד הגדול ביותר של נשים רבות בלידה הוא מאיבוד שליטה והוא מהווה את המכשול הגדול ביותר בלידה טבעית. נשים רבות, ע"פ מחקר זה, מדווחות שתחושת הסיפוק הגדולה ביותר בלידה היתה כשהן חוות תחושת שליטה. נמצא גם שנשים שחוו תחושת שליטה בלידה דיווחו על פחות כאב. כאן נכנס שוב המקום של דמות נוספת בלידה, בד"כ המיילדת או הרופא ש"מנהלים" את הלידה, תופסים שליטה ומאפשרים ליולדת להרפות מתוך תחושה שהלידה מנוהלת ונמצאת בשליטה.
     
    סיכום ומסקנות
    הלידה היא אירוע ייחודי, בו היולדת נמצאת במצב קיצוני הן מבחינה פיסית והן מבחינה רגשית, קשת הרגשות הנחווית בתהליך הלידה היא רחבה ומורכבת ומביאה הרבה מהנשים לחוות פחד גדול.
    הגורם המרכזי שיכול להקל ולאפשר חווית לידה טובה יותר וזכרון לידה חיובית הוא הימצאות דמות תומכת בלידה, המאפשרת ליולדת להרגיש כי אינה לבד וכי יש מי שיודע איך לסייע ולכוון אותה. במרבית המקרים הדמות הזאת מתגלמת במיילדת או בדולה.
    כשהאשה מרגישה שמישהו "לוקח פיקוד" על התנהלות הלידה, נמצא שם בכדי לסייע, לנסוך בה אופטימיות, לעודד  ולחזק אותה ומאפשר לה להרגיש כי היא אינה לבד, קיימת סבירות גבוהה שזכרון חווית הלידה יישאר זכרון מחזק ומעצים.
    זכרון הלידה מלווה את מרביתן של היולדות כל חייהן, השלכות חווית הלידה החיובית או השלילית הן רבות ומשפיעות על הדימוי העצמי של היולדת ומתוך כך גם על קשריה עם הסביבה: התינוק, בן הזוג, משפחתה ואנשים אחרים בחייה.
    אני רואה ערך רב בשיפור חווית הלידה וזאת מתוך ההבנה שדמות תומכת בלידה יכולה לא רק לסייע ולתמוך ביולדת באופן פיסי ורגשי במהלך הלידה, אלא גם לתרום תרומה מרחיקת לכת בזכרון חווית לידה חיובית.
    בימים אלה אני מסיימת את קורס הדולות ב"אמא אדמה", אני מאחלת לעצמי שאצליח לתרום ליולדות לחוות את הלידה שלהן באופן חיובי שיותיר אותן עם תחושת הצלחה, ביטחון וחוזק.
    אני מודה בהתרגשות והערכה רבה לשרי קרוכמל, אירית לנדאו ורוית שטרן-גינת, המדריכות המופלאות שלי בדרכי החדשה ולקבוצת הדולות המקסימות והתומכות איתן עברתי יחד את הדרך. תודה על הידע, המקצועיות, התמיכה הרגישות והאהבה.
     
    סיפורי לידה
    להלן סיפורי הלידה שאספתי, הסיפורים מופיעים באופן אנונימי, רובם סופרו לי ישירות וחלק מהם הועברו אליי דרך אנשים קרובים.
    (כששאלתי את הנשים על הלידה השתדלתי לא לכוון אותן ורק שאלתי מה הם הזכרונות החזקים ביותר שנשארו מהלידה הראשונה).
    • אישה בת 82 שילדה בפעם הראשונה לפני 59 שנה: היתי בת 23, אני זוכרת שהשפילו אותי, כעסו עלי, נתנו לי להרגיש שאני אשמה בכך שהלידה לא מתקדמת מהר.
       כשהתינוק יצא ולא מיד בכה חשבתי בהתחלה שזה סימן טוב שהוא לא בוכה ואחר כך כשהבנתי שהוא אמור לבכות הרגשתי שזה באשמתי.
      בעלי לא היה איתה, הוא הלך לסרט.
    • אישה בת 83 מספרת: ילדה לפני כ58 שנה כשהיתה בת 24 מספרת: השתתפתי בקורס הראשון להכנה ללידה שהיה בירושלים וזוכרת שלימדו אותי בעיקר איך לנשום.  הרגשתי שאני לא מוכנה להתמודד עם הכאב ונכנסתי למצב של היסטריה, זרקתי כריות על כל מי שהתקרב אליה והשתוללתי. היה לי חדר פרטי ומיילדת פרטית, היא הרגשתי שהצטיידתי בכל מה שאפשר אבל לא הצלחתי ליישם כלום. זוכרת גם שהרגשתי מושפלת שקילחו וגילחו אותי ועשו לי חוקן
    • אישה בת 83 שילדה לפני כ60 שנה מספרת: זוכרת שלא נתנו להורים להיכנס והבעל היה עבודה בבאר שבע. ההורים היו צריכים לחכות מחוץ לשער בית החולים. אני פחות זוכרת את הכאב ויותר את זה שאף אחד קרוב לא היה איתי. בעלי הגיע רק אחרי שכבר ילדתי. לאחר הלידה נתקפתי בפחד שמשהו לא בסדר עם התינוקת ובקשתי שיספרו אצבעות.
    • סיפור לידה של אישה שכבר אינה בחיים, מסופר ע"י קרובת משפחתה:היא היתה  קיבוצניקית מ"להבות הבשן", ניצולת שואה,שילדה לפני כ 60 שנה. זכרון הלידה שלה נשאר איתה כזכרון היחיד כשכבר היתה חולת אלצהיימר מתקדם. היא חזרה שוב ושוב על הזכרון הבא: זכרתי איך אנחנו חוזרים מבית החולים אל הקיבוץ עם התינוקת על הידיים והמטפלת של בית הילדים עומדת מנגד ומושיטה את ידיה לקחת את התינוקת שלי.
    • אישה בת 83, קיבוצניקית לשעבר עם תסמיני דמנסיה מספרת: לקח זמן עד שנכנסתי להריון, כל הנשים מסביבי צעקו ואני לא צעקתי, "זה לא כמו כאב שמקבלים מכה זה בשביל דבר טוב", היתי מוכנה שיהיו כאבים, "כולם צעקו ואני לא הוצאתי הגה", בבית החולים לא הביאו לי את התינוקת ולא הסבירו מה עושים אבל בקיבוץ היה מי שידאג. הזכרון הכי חזק שלי הוא שהיתה לתינוקת בעיה ברגלים ובקבוץ רצו לשים גבס ואני למדתי פיזיוטרפיה וידעתי שזה לא בסדר וגם הלכתי לרופא, שאמר שאסור לשים גבס ובגלל זה עזבתי את הקיבוץ, אמרתי להם שלום. זוכרת גם שרציתי ללדת יחד עם אחותי הגדולה אבל אחותי לא הצליחה ולי נולדה תינוקת לפניה וזה היה קצת קשה.
    • אישה בת 78 ילדה בגיל 24 מספרת: אני זוכרת את חווית הלידה כחווית חיי, בלידה היתה מיילדת חמודה, המשפחה חיכתה בחוץ ונכנסה אחרי יציאת השלייה, בחדר הלידה שכבה אישה שהיא גם סבתא וגם אמא שעכשיו ילדה. הרגשתי מוכנה, חוויה מאוד חיובית, זיכרון מאוד חזק שנשאר לי הוא שראיתי את הגברים שעמדו בחוץ כשיצאתי עם התינוקת וחשבתי כמה הם אומללים שהם לא יכולים להביא ילדים לעולם.
    • אישה כבת 70 כשילדה היתה בת 20 ,זה היה במלחמת ששת הימים, זוכרת ששכחו אותי לבד בחדר חשוך בבית החולים כשהייתי עם צירים, כיבו את האורות ועזבו אותי, התחלתי לצעוק ואף אחד לא שמע, אחר כך הגיעה אחות ועזרו לי, אחרי הלידה לא היה חומר הרדמה לתפרים אז תפרו בלי וכשכאב לי הרופא אמר "מה את מתפנקת" ואני מאוד כעסתי על הרופא ואמרתי לא "איך אתה יכול לכעוס, אתה גבר ולא יודע מה זה הכאבים האלה", נשארתי קצת אצל אמא כי לא ידעתי איך לרחוץ ואיך לטפל
    • אישה כבת 70 היתה בת 24 כשילדה לראשונה מספרת: - זוכרת שהלידה נמשכה המון שעות ושהייתי לגמרי לבד, לא היתה אף דמות סימפטית, לא היתה אמא, לא חברה, היו ליהמון פחדים וחששות. וגם אחר כך היה קשה עם התפרים והטחורים
    • אישה כבת 82 מספרת: הזכרונות מהלידה הראשונה הם טובים, היתה לי מיילדת נהדרת שהיתה לידי כל הזמן ולא עזבה אותי - אני זוכרת לטובה את האשה הזאת שלא נתנה לי להיות לרגע לבד. בשלב מסויים, כשאמרתי שאני לא יכולה יותר ורוצה ליסוע הביתה, היא הרגיעה אותי. הרגשתי מוכנה להיות אמא גם כי אחותי קטנה ממני ב 15 שנה ואני טיפלתי בה הרבה.
    • אישה בת 75 שילדה לפני כ40 שנה מספרת: הלידה הראשונה היתה 12 שעות, לא היו פחדים, זרמתי, שמתי את הידיים שלי עם אלוהים. שאלו אותי "עם מי באת" אמרתי "עם אלוהים". היו לי מלא תפרים, היה לי גובלן למטה.. קיבלתי טיפול של מנורה כחולה לתפרים. בכל דבר צריך אמונה, כל החיים שה אמונה, לא ידעתי כלום, הייתי עולה חדשה מצרפת.
    • אישה המספרת על אימה - אמא שלי ילדה בשערי צדק והיתה שם מיילדת מיוחדת שהיתה גרה בבית החולים, כולם רצו אותה, לא היו לה ילדים משלה. היא לא היתה הולכת הביתה, זינה קראו לה וכולם רצו את זינה. אישה גדולת מימדים, בלבוסטה כזאת, אומרת לכולם מה לעשות, אפילו הרופאים פחדו ממנה אבל היולדות רצו רק אותה, אמא שלי רצתה אותה ובסוף קבלה ועד היום כשמדברים על לידות, אמא שלי רק מדברת על זינה.
    • אישה כבת  77 - הזכרון הכי חזק שיצא לי ולד בריא ושלם שיוכל לתפקד כל החיים, זאת היתה המתנה הגדולה שלנו כי בתת מודע לא ידענו בעלי ואני שאני בסיכון כזה, לא ידענו שיש לי כלייה אחת ולא היו תופעות לוואי לכך, בלידה היו לי כאבים אבל לא לקח הרבה זמן, היתה לי מיילדת טובה שעזרה לי, רק הצוות הרפואי היה איתי בלידה הוא היה מאוד מאוד טוב, היו עדינים ועזרו לי. אחרי שילדתי הרופא עשה סימן של נשיקה בפה ואמר: יש אלוהים בשמיים, אלוהים שמר עליך.
    • אישה שילדה לפני כ 37 שנה, הגעתי לבי"ח לבד באוטובוס, היה לי הרבה בטחון, העדפתי להיות לבד כי הייתי רגילה להתמודד לבד, מסביב כולם צרחו וקיללו את הבעלים ואני לא הבנתי את זה, הכאב לא השבית אותי, נכנסתי פנימה לתוך עצמי והתנתקתי, הייתי רגילה לעשות את זה כשאמא הרביצה לי, לא הרגשתי לבד כי התינוקת היתה איתי ודברתי איתי כל הזמן, כל מי שניגש אליי היה גורם מפריע, הלידה התקדמה לאט, הרגשתי שהיא לא רוצה לצאת, היה בינינו דיאלוג וכשהיא נולדה הרגשתי שנולדתי יחד איתה.
    • אישה כבת 86, ילדה לפני כ50 שנה - שלושת הלידות היו קיסריות, הרדמה כללית כי הייתי בסיכון, זוכרת שהיתי מוקפת אנשים שעזרו לי ואהבו אותי, היתה חוויה טובה והילדים גדלו באהבה גדולה.
     
     
     
     
     
     
     
     
    ביבליוגרפיה
     

    ·Just Another Day in a Woman's Life? Part 11: Nature and Consistency of Women's Long-Term Memories of Their First Birth Experiences Penny Simkin P.T.*

    ·The Midwife-Mother Relationship edited by Mavis Kirkham

    ·pain and women's satisfaction with the experience of childbirth: A systematic review Ellen D. Hodnett, RN, PhD Toronto, Ontario, Canada From the Faculty of Nursing, University of Toronto

    • "הכאב הזה" זכרון כאב הלידה
      ד"ר ערן חיות וד"ר אבנר כספי, מהמחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה